כבר כמה שנים אני מנהל דיאלוג עם עצמי, יש רגעים שהוא גלוי וברור ויש רגעים שהוא סמוי ומעורפל...
ככל שעוברות השנים אני מוצא את עצמי נשאב ומקדיש יותר ויותר זמן לספורט. מילדות הספורט תמיד ליווה אותי, אבל נדמה לי שמשנה לשנה הוא רק הולך ותופס יותר ויותר משמעות בחיי.
כמו רוב האנשים אני לא כ"כ אוהב שהדברים לא ברורים. אני תמיד מנסה למצוא תשובות לשאלות וסיבות לכל דבר שאני עושה.
לפני כמה שנים הייתי בטיפול פסיכולוגי, הסיבות שהובילו אותי לטיפול היו שונות, אבל נדמה שהשאלות ששאלתי שם מאוד דומות, רק מגיעות מחופשות ובגלגול קצת שונה...
אני רוצה שליטה וסדר... אינני מעוניין לנוע עפ"י צווים פנימיים וכוחות שאני לא מזהה, אני רוצה תשובות...
השאלות שמעסיקות אותי בעיקר הן: "למה לי?" ו"מה המחיר?".
הדיאלוג הזה תמיד מזכיר לי ניסיון לדלות פירור אוכל שנתקע בתוך השיניים, יש רגעי הצלחה שטעמם עז ומשמח ויש רגעי תסכול שתחושת כישלון וויתור רודפת אותי.
לתחום הטריאתלון נכנסתי לפני כמעט עשור, ביקשו ממני לבוא ולהשתתף בשחייה במקצה השלשות, מיד בסיום השחייה וחלקי בתחרות נשבעתי שבשנה הבאה בתחרות הזו אני משתתף במקצה האולימפי.
ואכן, כשמציבים מטרות ויש יעדים אנחנו נוטים לנסות לעמוד בהם... בדיוק שנה אח"כ, סיימתי את האולימפי הראשון שלי ב-3 ומשהו שעות... אבל עם סיפוק גדול.
מאז בעצם תחום הטריאתלון פוסע איתי יד ביד לאורך כל הדרך.
משנה לשנה הציפיות שלי עלו וכך גם רמת ההשקעה, מטריאתלט שבקושי סיים טריאתלון אולימפי זה הפך לזמנים משופרים יותר, חצאי מרתון, מרתון ותחרויות נוספות והרזומה הלך וגדל.
היה לי ברור שתחרות איש ברזל (איירונמן) זה היעד הגדול הבא. רוב הטריאתלטים שואפים לעשות תחרות זו, היא מתאימה גם למי שאינו מוכשר במיוחד (כמוני...). כל מה שצריך זה פשוט לעלות את נפח וזמן האימונים ולקוות שלא יגיעו פציעות או הפתעות שונות ומשונות.
להערכתי, כל אדם בריא וסבלני מספיק יכול לסיים תחרות כזאת.
המרחקים באיש ברזל הם 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים ו-42 ק"מ ריצה (מרתון)
במרץ 06 התקיימה באילת תחרות כזאת, בתחרות השתתפו כ- 50 ספורטאים ישראלים, לתחרות ההיא נרשמתי, השקעתי קצת זמן אימונים וסיימתי אותה בשלום באופן יחסי ולא עם תוצאה מזהירה בכלל במקום ה-4 הכללי...
אחרי התחרות הייתי על גג העולם בערך... הרגשתי מסופק, קיבלתי כבוד גדול בכל מקום שהסתובבתי והכרזתי על פנסיה וחופש מהתחום...
עם הזמן התחלתי להרגיש בפנים שזה עדיין לא מספיק לי, היה סוג של טעם נפגם בזה שהתחרות התקיימה בארץ (למרות שמסלול התחרות היה קשה ומאתגר יותר מרוב התחרויות בעולם). הרגשתי שעל מנת להשקיט את הבעבוע הפנימי וחוסר השקט שקיים אצלי אני חייב לעשות תחרות בחו"ל.
רוב חברי בשנים האחרונות הם ספורטאים, חלקם בקטן וחלקם בגדול יותר.
מעגל חברי הטריאתלטים נמצא באותה הרמה פחות או יותר, אנחנו מתחרים אחד בשני כל הזמן ועדיין שומרים על חברות וכבוד הדדי.
בגלל אופי האימונים והזמן שצריך להקדיש לכך יוצא שאנחנו מבלים שעות שבועיות רבות אחד עם השני. באופן טבעי ככל שמבלים יותר ומתאמנים יותר כך גם מתקרבים יותר והחברות מתהדקת.
שיחות רבות מתנהלות במהלך האימונים, אימונים למרחקים ארוכים מתנהלים בדופק יחסית נמוך, מה שמאפשר קיום שיחות ושיתוף התלבטויות גם בדברים אישיים ואינטימיים...
לבבות נפתחים, ווידויים וסיפורים אישיים הם חלק חשוב בהצלחת כל אימון ואימון.
אבל שלא נטעה, זו עדיין סביבה תחרותית מלאת אקשן...
לאחר התייעצות של כל המעגל הוחלט שנוסעים להתחרות בגרמניה, לתחרות המתקיימת בעיר שנקראת רות' (Roth). זוהי עיר וגם מחוז שנמצאת בין מינכן לנירנברג, הידועה בחיבתה לטריאתלטים וברמת הארגון בתחרות שלה ועל כך בהמשך.
לרשותנו עמדו כ- 10 חודשי אימונים עד התחרות (זמן סביר למדי) כשבדרך יש כמה תחנות עיקריות שצריך לעבור, מרתון טבריה, חצי איש ברזל בכנרת ומטולה אילת על אופניים.
חלק מהאימונים עשינו ביחד וחלק בנפרד. הדרך לתחרות כזו היא ארוכה ומורכבת, יש בדרך משברים, קשיים, מחלות, פציעות ועוד...
חלק מהרשומים לתחרות ביטלו את השתתפותם מסיבות אלו.

במסגרת החשיבה איך להתאמן קיבלתי כמה החלטות אסטרטגיות. הראשונה היא לצמצם עד למינימום את אימוני השחייה, אני שוחה טוב ופלח השחייה בתחרות הוא כ"כ קטן, באופן יחסי, שכמעט לא שווה לי להשקיע בזה.
השנייה היא להעלות את מספר אימוני האופניים, אני רוכב בינוני למדי (ואף למטה מכך) ולכן חשוב לחזק ולשפר את הרכיבה.
השלישית היא להמשיך להשקיע באימוני ריצה מתוך ידיעה שבסוף התחרות צריך לרוץ מרתון ואי אפשר לחפף עם זה...
במרתון טבריה הייתי עם חום וחולה, זו הייתה תחרות לא מוצלחת מבחינתי ובקושי סיימתי. בפועל לא הייתה הכנה טובה וראויה בריצה לאורך כל הדרך והדבר בא לידי ביטוי בסוף התחרות בגרמניה.
מייד אחרי טבריה החלו ההכנות לחצי איש ברזל בכנרת, חודשים אלו לוו בהכנה טובה יחסית בכל שלושת המקצועות, התאמנתי עם הרבה אנשים, אבל בעיקר עם ניר בדולח (מאמן טרי' קיסריה), רותם כהן (אלופת ישראל לחצי איש ברזל לעתיד..) ושחר איתן (חבר טוב שגם נוסע איתי לתחרות בגרמניה).
במקביל לאימונים וההכנות נשאלת שאלת המימון לתחרות, איך ממנים כזה דבר? אני חי בקיבוץ ומתקיים מסכום כסף חודשי שאינו מאפשר לממן תחרות כזו בשום אופן.
לצערי הרב אין בגן שמואל שום מימון ועזרה לספורטאים כמוני, גישושים זהירים שנעשו בכיוון נענו בשלילה.
לשמחתי היה מי שעזר והיה מוכן לתמוך, ההורים שלי החליטו שהם מממנים חלק מהתחרות, שי שחר (מנהל מכירות בחברת "Topco- בקרה ואוטומציה" ואיש יקר במיוחד) שמתאמן אצלי בספינינג שמע את התוכניות והחליט לעזור.
שי תרם את אופניו לתחרות, דאג לפיתוח קשרי תמיכה נוספים ותמך בי מוראלית לכל אורך הדרך.
רוני ענר מחברת "Rudy Project" תרם משקפי שמש, יריב הלר וחברת "נייקי ישראל" נתנו בגדים וציוד.
את הטיפול, ההכנה והעזרה באופניים לקחו על עצמם החבר'ה מחנות " TREKגן שמואל": ארז חיון, רונן מאיר ועמוס גיל, שטיפלו בי במסירות וללא התחשבנות על כלום כמעט.
וכמובן אריה לנדסמן וחברת" 4sport"  למדידת זמנים שעוזרת לי תמיד בהסעות ולינה לתחרויות.
אז מימון ועזרה חלקית הצלחתי להשיג, ההכנות היו בעיצומן ואליפות ישראל בחצי איש ברזל הגיעה.
האליפות התקיימה בחודש מאי בכנרת, לתחרות באתי יחסית מוכן ובסה"כ התוצאה בה הייתה לא רעה בכלל.
מייד אחרי התחרות הגיעה נפילת מתח גדולה, ניר ורותם הפסיקו להתאמן איתי, תפסה אותי קצת עצלנות והירידה בכושר מיד הגיעה.
כמו כן, התחלתי להרגיש שאני מקדיש ונשאב יותר מדי לאימונים ולתחרות ומאבד זמן יקר ואנרגיה לטובת ההכנות. במקביל ליוותה אותי כל הזמן תחושה של חוסר ביטחון בכביש באימוני הרכיבה, הכבישים ממש מסוכנים וזו סכנת חיים ממשית לבלות שעות ארוכות מדי בשולי הכביש.
טריאתלטים ורוכבים נפגעו ונפגעים כל הזמן והמחשבה על פציעה או משהו חמור יותר בגלל תחביב לא הוסיפה חשק וכוח לרכיבה.
זה לא שהפסקתי להתאמן, אבל כמות האימונים ואיכותם ירדה. למרות זאת, ידעתי כל הזמן שאני יכול לסיים את התחרות בגרמניה בשלום.
התחנה האחרונה החשובה לפני הטיסה לגרמניה הייתה מטולה-אילת על אופניים.
התארגנו כמה חבר'ה מג"ש ועוד כמה חברים טובים וביצענו את ה"מטולת" בשלושה ימים שהיו חוויה ונהדרת ואימון מסכם טוב לקראת האיירונמן.

טסים לגרמניה:
לתחרות ברות' היו רשומים כ- 1800 גרמנים, ועוד כ- 1200 זרים כולל 6 ישראלים, סה"כ כ- 3000 משתתפים!
נוחתים במינכן ומייד מגלים שלאחד החבר'ה (צביקה פישמן, איש ברזל חדרתי ודמות ידועה ונערצת בתחום הטריאתלון) לא הגיעה המזוודה עם הבגדים.
צביקה היה אמור להתאכסן בדירה אחרת ברות', בפועל הוא התאכסן איתנו בדירה עד שהגיעה המזוודה ואנחנו הרווחנו סיפורים וצחוקים היסטריים.
שכרנו רכבים, העמסנו הציוד ונסענו לאזור רות' לדירה ששכרנו.
רות' המחוז הוא אזור כפרי למדי, מלא כפרים וערים קטנות, שדות ירוקים, יערות, אגמים, בתים ציוריים עם גגות אדומים וכו'...
שכרנו דירה בכפר קטנטן וירוק במרחק של 20 דק' נסיעה מהעיר רות'. בעלי הבית קיבלו את פנינו בחום רב, עוגת תפוחים נאפתה לכבודנו, אחלה פתיחה לשבוע מיוחד ומרגש.
התארגנו על הציוד ויצאנו לרכיבת אופניים קצרה בסביבה לחילוץ עצמות, מתיחת שרירים ובדיקת הציוד.
את הימים הבאים בילינו באימונים קלים, קניות להשלמת ציוד וקניית מתנות ומזכרות.
ככל שהסתובבנו יותר התחלנו לקלוט עד כמה תושבי הסביבה מגיוסים לתחרות, לכל מקום שנכנסנו שאלו אותנו מי אנחנו ומה המספר שלנו בתחרות. בחוברת שחולקה להם מראש הם סימנו את השמות שלנו בלורד זוהר וביום התחרות כשעברנו עם האופניים הם צעקו ועודדו אותנו בשמות...
נראה היה שהם הבינו את הערך הכלכלי והחברתי של התחרות הזו, 3000 ספורטאים ועוד מספר דומה של מלווים ובני משפחה משאירים לא מעט כסף באזור.

משהו על השואה....
מהרגע הראשון שנחתנו בגרמניה המחשבה על השואה ליוותה אותנו, את כולם בכלל ואותי בפרט. כבן לניצולת שואה שגדל במציאות בה אזכור השואה היה כמעט יומיומי, המחשבה והחיבורים היו מתבקשים. בכל פעם ששמענו מישהו מדבר גרמנית, כל ארובה, כל יער שעברנו לידו, אנשים מבוגרים, שלטים על הכביש שהכווינו לכיוון העיר "דכאו" ועוד דוגמאות שנגיע אליהם בהמשך היו וליוו אותנו כל הזמן.
לפעמים זה הסתיים בהומור שחור ולפעמים סתם בתחושת מחנק וכעס גדול.
קשה היה לתפוס איך האנשים הנחמדים האלו רצו לפני כ- 60 שנה להשמיד אומה שלמה.

היום שלפני:
אנחנו קצת מודאגים, מזג האוויר קצת בעייתי, כרגע יורד גשם. אם ירד גשם בתחרות הרכיבה תהיה ארוכה יותר ויהיה קשה לפתח מהירות, זה אומר שהתחרות תתארך יותר ממה שתכננו.
אנחנו מגיעים לשטח ההחלפה אחה"צ על מנת להכניס את האופניים לאכסון לילה. גשם מטפטף קלות, אנחנו מחכים בתור, הכול מאוד מסודר ומוקפד.
הגיע תורנו, עוברים בדיקת תקינות לאופניים ולשבב האלקטרוני שילווה אותנו לכל אורך התחרות לצורך מדידת הזמנים. מסיימים את הבדיקה בהצלחה ונכנסים למתחם התחרות.
במתחם יש צוות שמחכה למתחרים ומנפח לנו את גלגלי האופניים עפ"י הצורך.
אנחנו מסיימים את ההכנות ומניחים את האופניים לפי המספר האישי שלנו בעמדה שהוקצתה להן.

נפרדים מהאופניים בשלום, לא לפני שבודקים 200 פעם שכל הציוד ישנו ומכסים אותן למהלך הלילה בכיסוי פלסטיק צהוב שקיבלנו מהמארגנים.
 

יום התחרות:
אנחנו מתעוררים שעה מוקדם מהצפוי, בטעות כיוונתי את השעון בטלפון עפ"י זמן ישראל, שמקדימה את גרמניה בשעה. כשכיוונתי את השעון המעורר לפני השינה שכחתי מזה וכתוצאה מכך, הפסדנו שעת שינה....
מתארגנים ליציאה, אוכלים משהו קל ונוסעים למתחם התחרות.
במתחם אנחנו מתבקשים לסמן את מספר התחרות שלנו על זרוע ימין ועל השוק. כמובן שהרגשתי מוזר כשמתנדבת גרמניה מבוגרת רושמת לי מספר על הזרוע....

שחייה:
מתארגנים לשחייה, 10 הזנקות לפנינו, כל 5 דק' הזנקה, 300 איש בכל זינוק. הזינוקים יוצאים בזמן, אין איחורים.
לכל מקצה יש צבע כובע שונה, השחייה מתבצעת בתוך תעלה, 40 מטר רוחב עם מים שקטים.
שוחים בצד הימני של הגדה (כמו נסיעה בכביש)  1.5 ק"מ לכל כיוון עם תוספת קטנה בסוף להשלמת 3.8 ק"מ המתבקשים.

 
שרון ואני מזנקים באותו המקצה, מחייכים אחד לשני חיוך תמיכה ומזנקים.
אני שוחה טוב ומנסה לברוח לכולם בהתחלה על מנת להימנע מצפיפות, מנסה להיצמד לגדה ששם הזרמים אמורים להשפיע פחות ונכנס לקצב.
אין כמעט מכות ובעיטות, בתחרויות בארץ אתה חוטף הרבה יותר...
 
המראה מסביב מדהים, אלפי שחיינים עם כובעים בצבעים שונים, הגדה מפוצצת באנשים שמעודדים והאנרגיה בשמיים. אני מרגיש טוב ומסיים את השחייה ב- 59 דק', בדיוק עפ"י התכנון.
 
לא עבדתי קשה מדי בשחייה, ואני מוכן ומזומן לרכיבה.
רץ לאוהל ההחלפה, מוריד את חליפת השחייה נגד קור ולובש בגדי רכיבה. לוקח את האופניים ומתחיל לרכב את 180 הק"מ הצפויים לי.
מזג האוויר מצוין, אני מרגיש טוב ומתחיל לעבוד...

רכיבה:
מסלול הרכיבה מעגלי, 2 סיבובים של 90 ק"מ, מסלול מאוד טכני, מלא סיבובים ומשחקי הילוכים.
אין כמעט קטעים מישוריים, הרוב עליות/ירידות.
מסלול הרכיבה עובר בכל האזור, דרך כל הכפרים הציוריים ועד העיר הגדולה.
בכל 17 ק"מ תחנת שתייה ואוכל ע"פ סדר שנקבע וידוע מראש.
אין להשליך עטיפות חטיפים/בקבוקים ריקים לארץ, אסור לזהם, בכל תחנה, בהתחלה ובסוף יש פחים ולשם אתה אמור לקלוע את השאריות.
ברכיבה באיירונמן אסור לקיים דראפטינג (רכיבה צמודה למתחרה אחר כדי להתגונן מפני הרוח) והשופטים הקפידו על כך מאד, איתם לא מתעסקים, אין מו"מ ואין וויתורים, פשוט לא עושים. אני משתדל להקפיד על הזנה נכונה של הגוף ועוצר להשתין מדי פעם. מדי פעם גם פוגשים מתחרים שלא עוצרים ומשתינים תוך כדי רכיבה...
אני בדרך לסיים את ההקפה הראשונה, בסוף ההקפה נכנסים לעלייה ארוכה שהיא כמעט שיא התחרות מבחינת האפקט שלה, מדובר על עלייה במרכז עיר קטנה (סולרברג) כל תושבי העיר ממלאים את העלייה, מוזיקה מטורפת, כולם צורחים ומעודדים, אתה לא רואה מטר קדימה ברכיבה וממש כמו ב"טור דה פראנס" הם מפנים לך את הדרך שנייה לפני שאתה נופל... זהו רגע מרגש ומסעיר במיוחד שממלא אותך באנרגיות מטורפות.

 
יוצא להקפה השנייה של האופניים, בסה"כ מרגיש בסדר ויודע שנמצא בקצב טוב.
 
במהלך הסיבוב השני קצת פישלתי עם השתייה והאוכל, כבר פחות בא לי לשתות כל שנייה ולאכול.
בגלל ששתיתי ואכלתי פחות בסיבוב השני של הרכיבה פגעתי שלא ביודעין באיכות הריצה שלי בסוף המרתון.
אני מסיים את הרכיבה בזמן טוב יחסית 5:55, אבל קצת מיובש ויודע שלא השתנתי כבר יותר משעה.
מגיע לשטח ההחלפה של האופניים לריצה, מתנדב לוקח לי האופניים ואני רץ לאוהל ההחלפה על מנת להחליף לבגדי ריצה.

ריצה:
מסלול הריצה נערך ברובו צמוד לתעלת השחייה בה שחינו, למעט תחילתו וסופו הוא מאוד מישורי ונוח.
אין כמעט רגע שאין מעודדים מסביב והאווירה מצוינת ושמחה.
 
אני מרגיש טוב בסה"כ ונכנס לקצב ריצה, כל 2 ק"מ עמדת שתייה ואוכל, ההיצע באוכל הוא כמעט אין סופי, אני לוגם רק מים או שתייה איזוטונית, ומדי פעם לוקח ג'ל (הרכב רב סוכרי להעלאת רמת האנרגיה). ברור לי שאני קצת מיובש ולכן מנסה לשתות כמה שיותר.
עד הק"מ ה- 30 בריצה הכול היה מצוין, רצתי בקצב טוב, סגרתי ואף הובלתי על רוב חבריי, אבל ידעתי שאני על זמן שאול כי הגוף התחיל לאותת שיש בעיה.
פתאום, הרגליים נהיות כבדות וקשות, הבטן מעיקה ואני מרגיש כבד. קצב הריצה הולך ונהיה איטי ומתפתח משבר פיזיולוגי ונפשי. זה כמובן לא רגע קל לאף אחד, אני מאוד תחרותי והמחשבה על הפסד בתחרות לחבריי היא מחשבה קשה.
אני מנסה לרוץ כל הזמן ולשמור על קצב סביר למרות הקשיים, אני יודע שלסיים את התחרות אני אסיים, השאלה היא שאלת הקצב ובכמה זמן זה ייקח. אני נעצר באחת מתחנות השתייה והאוכל, לוקח חתיכת אבטיח מתוך תקווה שהוא קצת יקל וירענן, אני קולט שליד שולחן האבטיחים יש כוסות עם מרק עוף....בחילה גדולה מציפה אותי ואני מתרחק משם.
אני מתקדם בכבדות, מנסה לשאוב כוח ואנרגיה דרך המחשבות, ברור לי שאני כבר לא אצליח להשיג את רוב חבריי, ברור לי שגם לא אצליח לעמוד ביעדי הזמנים שהצבתי לעצמי.
חושב על אנשים בבית, על כל ההודעות המעודדות שקיבלתי לפני התחרות, על מתאמנים בספינינג שאני תמיד דורש מהם לא לוותר לעצמם ולקשיים שלהם בשיעורים, נעזר בכל אמצעי על מנת לדחוף עצמי קדימה. יודע שאני מתקדם  רק דרך הראש וכוח הרצון כי הגוף כבר נתן את מה שהיה לו להציע...
אני כבר שומע את הרמקולים בקו הסיום, נותן עוד פוש אחרון ונכנס לשטח הסיום עם זמן תחרות של 11:18 דק', את מסלול הריצה עשיתי ב- 4:13 זמן ארוך ב- 40 דק' ממה שתכננתי.
סיימתי במקום ה- 975 הכללי...
 
המנצח בתחרות – כריס מקורמיק מאוסטרליה.
 
הימים שאחרי:
את הימים שאחרי התחרות אנחנו מבלים בשינה, אכילה, שיחות על התחרות וסיכומים.
אותי מלווה כל הזמן תחושת החמצה קטנה, הייתי בטוח שאצליח לעשות תוצאה טובה יותר, בעיקר ביחס לשאר חבריי, אבל זו התוצאה וזו הייתה יכולתי נכון לאותו יום.

תודות:
יש המון אנשים שעזרו ותמכו בי, אבל ענבל הייתה מעל כולם. ענבל ליוותה ותמכה לאורך כל הדרך, קיבלה אותי כמו שאני, הבינה ותמכה.
משפחתי היקרה שכל הזמן דאגה והביאה לי את הסעיף על זה...
משפחתי החדשה מזה שנה וחצי, משפחת גרופר.
שותפי למסע ולתחרות: צביקה,ירון, שרון, שחר ובועז.
שי שחר, איש מדהים שהופך להיות מספונסר ותומך לחבר קרוב.
אריה לנדסמן, ראשון המפרגנים והתומכים.
ניר בדולח ורותם כהן, חבריי לאימונים לחצי איש ברזל שתמכו בי לכל אורך הדרך.
עמוס גיל, יפתח צפוני, ואנשי"trek"  גן שמואל.
קבוצת הטריאתלון של טרי' קיסריה.
חבריי, מתאמני הספינינג בגן שמואל, קיסריה ומעגן מיכאל.
וכמובן מעגל החברים הקרוב שלי ששותף תמיד לדרך ולחיי.

סוף דבר:
לקראת סוף ההכנות לתחרות הרגשתי שכבר קצת נמאס לי מהשעבוד הזה... הרגשתי שזה דורש ממני יותר מדי השקעה (ואני עדיין לא מתאמן כמו שצריך...) וגובה מחירים גבוהים.
על מנת להצליח בתחרות כזו אתה חייב להיות כולך מגויס לזה, אין כמעט זמן פנוי, ולרוב זה גם יבוא על חשבון הקריירה וזמן המשפחה.
כל הזמן אמרתי לעצמי שאני חייב לזכור שמדובר בתחביב ולהישאר בפרופורציות סבירות.
יש ספורטאים שאני מכיר (וכמובן לא מהמעגל הקרוב אליי) ששכחו מה באמת חשוב בחיים ואת אמות המידה בעניין.
כמו כן סכנת הרכיבה על הכביש היא סכנה אמיתית, רוב הכבישים בארץ אינם מתאימים לרכיבה בטוחה ואם נוסיף לזה את המציאות העצבנית בה אנו חיים, אינני בטוח שזה שווה את הסיכון.
אבל יש דבר שכן חשוב לי להגיד, יש היום מגמה בקרב ספורטאי הטריאתלון בארץ להגיע כמה שיותר מהר לתואר איש הברזל. יש חשיבות מאוד גדולה לבניית הבסיס הפיזיולוגי לכך, מי שימהר ויקצר זמנים ייפצע ויזיק לעצמו.
אשמח תמיד לעזור לכל מי שיבקש. בשנים האחרונות ליוויתי המון אנשים בתחילת דרכם.
לשמחתי לקח לי כ- 6 שנים של תחרויות אולימפיות עד שהגעתי למרחקים הארוכים יותר.
באמת שאין מה למהר, צריך לזכור שאחרי שמסיימים איש ברזל אין יותר מדי לאן לקחת את זה....

מה יהיה איתי?....
בשלב זה הפסקה ומילוי מצברים, אני לא ממהר בכלל, החודשים האחרונים היו מאוד אינטנסיביים ולחוצים.
אני אוהב להתפתח, שוקל את דרכי ובודק כיוונים ספורטיביים חדשים.
לשמחתי יש מיליון דברים ואפשרויות שמעניינות אותי.
נ.ב.
כן היה משהו מאד מתוק ומשמח לסיים תחרות כזאת דווקא על אדמת גרמניה.

באהבה, צפריר גולן.